זכרו את השם: ג׳ובאני פביאן. קשר איטלקי צעיר, בא ממעמקי הסרייה ב׳ – וכולם מדברים עליו בתור הדבר הבא שמתפוצץ מלמטה. בלי הייפ, בלי כוכבות, פשוט אחד שהופך את מרכז המגרש לשדה קרב.
פביאן הוא בדיוק מסוג השחקנים שאתה שואל את עצמך: איך לעזאזל הוא עדיין לא כוכב? קשר שמסוגל גם לשבור רגליים בגליץ׳, גם להכניס כדור עומק של פליימייקר, וגם להיכנס מאחור לרחבה כמו חלוץ תשע. בוס של קישור, בגרסת "הילד מהסרייה ב׳".
הסיפור שלו קלאסי: גדל בשקט, עבד קשה במחלקות נוער, חיכה להזדמנות בליגות הנמוכות – וברגע שקיבל דקות בסרייה ב׳, השאיר אבק לכולם. מספרים שהוא מהראשונים להגיע לאימון, אחרון לרדת מהמגרש, ועם משמעת טקטית איטלקית ישנה-טובה, אבל עם רעב של שחקן רחוב.
מה מקבלים ממנו? בעיטה מרחוק שמסוגלת לקרוע רשת, נגיעת כדור ראשונה של שחקן גדול, וריצה אינסופית בין הרחבות. מאמן אחד שתופס ממנו – ואתם כבר לא תשמעו יותר את הביטוי "סתם שחקן מסרייה ב׳".
הדבר המפחיד באמת? הוא עדיין רחוק מהשיא. אם ככה הוא נראה עכשיו, כשהוא עוד מוגדר "הפתעה מסרייה ב׳", תנסו לדמיין אותו בעוד כמה שנים, כשהשם ג׳ובאני פביאן כבר יהיה חלק רשמי מהמפה של הכדורגל האירופי.
בינתיים, תזכרו: כל מה שצריך זה איטלקי אחד רעב באמצע המגרש – ושום משחק כבר לא נראה אותו דבר.
כתיבת תגובה